התמודדות עם השואה: עיון ביצירתו של פטר וייס “החקירה”

עבור מינרה וכל האנשים הטובים

“החקירה” הוא, בראש ובראשונה, טקסט תיאטרלי, כלומר טקסט שהוכן להצגה על במה; מחזה. עם זאת, מאפיין זה של היצירה אינו הופך אותה לבדיונית. בעת יצירת עבודתו, הסופר פיטר וייס סרק תיקי משפט, ערך מחקרים מעמיקים וביסס את יצירתו על נתונים היסטוריים ועדויות. בקיצור, אנו עומדים בפני סוג של יצירה דוקומנטרית; אלמנטים דוקומנטריים אלה מציגים מבנה שגורם לצופים לחשוב ומדגיש את חומרת האירועים ההיסטוריים. תכונה זו היא שהופכת אותה למקורית ויוצאת דופן, שכן היא מעניקה לה זהות של יוזמה אתית שמטרתה לחשוף לעולם את אמת השואה ולשמר את תשומת הלב של ההמונים. ואכן, נראה כי “החקירה” השיגה את מטרתה היקרה הזו בכך שהוצגה באותו היום במזרח ובמערב גרמניה וגם בבריטניה; לאחר ההופעות, נוצרה מודעות בקרב הקהל, ואווירה שבה הזיכרונות רועננו והאובדן הורגש בלבבות.

הניסיון של גרמניה להתמודד עם עברה בשואה צריך להיות מובן כפעולה אינסופית, סוג של “מאמץ קולקטיבי” רב-צדדי שנמשך גם בימינו. המשא הכבד של תופעה איומה וחסרת תקדים זו, כמו מבנה ענק שצלו עדיין מוטל על האנושות כולה, משתרע מהמאה שעברה ועד ימינו ואף מעבר לכך. לכן, על כולם להבין כעת שההתמודדות הזו אינה דבר שניתן להשלים, אלא להיפך, היא דורשת מאמץ מתמיד של זיכרון. שכן, מורשת טראומטית זו מייצגת לא רק את הדרמה של גרמניה, אלא גם את הדרמה המשותפת של חברות רבות ושונות ברחבי העולם; לפיכך, תהליך התמודדות זה הופך למאבק שבו כולם צריכים להפגין אחריות ומעורבות. אם ננסח זאת במשפט אחד, אנו עומדים בפני מציאות רבת-פנים, שלא ניתן למצוא דומה לה, המזכירה את עצמה, ואף כופה את עצמה, כחובה פוליטית, משפטית ומוסרית. כל דור חדש חייב לחוש את כובד האירועים ההיסטוריים הללו ולנקוט בצעדים הדרושים כדי לא לשכוח אותם; כך, זיכרון כואב זה יכול להפוך עם הזמן לתהליך למידה ולקבל אופי של שיעור למען האנושות. אין לשכוח שההיסטוריה אינה רק פרק זמן שחלף, אלא היא ממלאת תפקיד חשוב גם בעיצוב ההווה שלנו, ולכן יש צורך להמשיך בדיונים אלה ולהתמודד עם העבר בצורה בריאה.

בתחילת המאמר ציינו שאנו עומדים בפני טקסט היסטורי השואב את מקורותיו מאירועים קונקרטיים; כזה המבוסס כולו על עובדות שהוכחו בעדויות של עדים/נאשמים ומסמכים. אכן, אחד מניסיונות ההתמודדות עם העבר שהוזכרו לעיל הוא אותו משפט שהתנהל בפרנקפורט. שנים לאחר משפטי נירנברג, שהיו חשובים מספיק כדי להירשם בדפי ההיסטוריה האנושית, נעשה בפרנקפורט צעד חשוב לקראת התמודדות עם אמת השואה ותביעת דין וחשבון מהאחראים והפושעים. עם זאת, יוזמה זו מאופיינת גם באווירה הפוליטית הטעונה של תקופת המלחמה הקרה וכן במניעים הפוליטיים החזקים של הפילוג בין מזרח למערב (שגם הוא ניזון ממנה).

מאמציו של התובע המזרח-גרמני להפוך את מציאות השואה לתוצאה כמעט הכרחית של האידיאולוגיה הפשיסטית או לחלק בלתי נפרד ממנה, צריכים להוות אינדיקציה למצב הריאל-פוליטי הזה. ואכן, אופן הפעולה של מחנות הריכוז הוליד בצדק את הכינוי “ייצור המוות” ויצר מציאות שמתעלה על התבונה האנושית, מציאות שקשה מאוד להעניק לה משמעות. המוות, שהפך לתהליך ייצור, הרחיב את הניצול לתחום שמעבר לכל גבול, והתבצע בהדרגה ובמלואו עד לכלייתם הפיזית של מיליוני בני אדם. הניסיון להשוות, ולו במרומז, בין תהליך זה לבין המודל הפורדיסטי של אופן הייצור הקפיטליסטי הדומיננטי, עשוי להיות קשור לא רק למטען הריאל-פוליטי שהוזכר לעיל, אלא גם לקושי בהענקת המשמעות. עם זאת, אין לשכוח כי חוויית מחנה הריכוז הייתה רצופה טראומות שהשפיעו עמוקות לא רק על חיי ההמונים, אלא גם על חיי הפרטים, והשפעותיהן נמשכות עד ימינו. הסבל הבלתי נתפס שחוו מיליוני אנשים בתקופה זו של האנושות, שיש לזכור ולא לשכוח, היווה בהמשך בסיס איתן יותר למאבקים למען זכויות אדם וצדק.

ואכן, בעמוד 48 של היצירה (1996) ניתן למצוא את הקטע הבא, המגלם את המערכת הפוליטית במטפורה של מחנה ריכוז;

רק הערמומיים שרדו
אלה שלא ויתרו על פיקחותם
אלה שהשיגו משהו כל יום
יכלו לחיות
החולים
הביישנים
העדינים
המבולבלים חסרי היכולת
העצובים אלה שריחמו על עצמם
נרמסו תחת הרגליים
ונמחצו

מילים אלו מדגישות את כישורי ההישרדות של אלו שהצליחו לשרוד בסביבת מחנה הריכוז; ובמקביל חושפות את טבעה האכזרי של המערכת. תיאור פואטי זה, החושף כיצד נוצלו חולשותיו ושבריריותו של האדם, משקף את פניה האפלים של אותה תקופה במידה שמאתגרת את גבולות הדמיון.

כפי שניסינו לתאר בקצרה לעיל, המשטר הפוליטי שהוקם במזרח גרמניה בעקבות ההתמודדות עם השואה, כולל ביקורת על הפשיזם על רקע שזור בסימני עבר מלאי אי-ודאות. במקביל, באמצעות קו הנמתח אחורה לתקופת ויימאר ולמהפכה הגרמנית הכושלת, הוא נושא טענה להמשכיות ועקביות היסטורית, ובכך מנסה לממש קריאה היסטורית משולבת. במסגרת זו, השתקפויות הטראומות מהעבר בזיכרון הקולקטיבי אינן מוגבלות לדיון בראיות הקונקרטיות באולם בית המשפט, אלא חודרות גם לחיי היומיום של הפרטים ולדינמיקה החברתית, ומתגלמות בדמותו של התובע. עבור גרמניה המערבית, המצב נראה מורכב וכבד הרבה יותר. גרמניה המערבית, שנותרה בגוש הקפיטליסטי בעימות המלחמה הקרה, החזיקה בבירוקרטיה שרובה הייתה טעונה בעבר נאצי. יתרה מכך, היא נזקקה לניסיונם הבירוקרטי של אנשים שהיו מעורבים במפלגה בדרך כלשהי, וניסתה “לנצל” אותם כמשאב אנושי פונקציונלי בעידן החדש. מצב זה מהווה דוגמה בולטת לאופן שבו צללי העבר חודרים למנגנון הבירוקרטי, לדינמיקת כינון השלטון ואף לצורות המדינה בימינו. ואכן, ניתן לראות כי הנאשמים המדברים ביצירה (והעובדה שהנאשמים והעדים מקבלים מספרים היא אזכור מר לעבר מחנות הריכוז) מכחישים כמעט את כל הפשעים המיוחסים להם (1996: 70). יתרה מכך, רבים מהם נושאים דברים המרמזים על נאמנותם לשבועות הצבאיות שנשבעו בעבר ולסודיות שהייתה חלק מהן (129). ההצגה הברורה של עמדתם של אנשים אלה בבית המשפט היא אזכור רב עוצמה, המראה כי ההתמודדות עם פשע השואה היא משימה אינסופית וכי היא שומרת על חשיבותה גם בימינו. למרות שגרמניה ניסתה ליצור מדינה שונה לחלוטין מתוך הריסות המלחמה, העבר הנאצי עדיין חי וקיים, עם שרידיו הבירוקרטיים, דרכי החשיבה שלו וזיכרונותיו. בתהליך ההתמודדות עם עבר זה, החברה נאלצת לנהל דילמה קשה; היא ניצבת בפני הצורך למצוא איזון בין הכחשת העבר לקבלתו, ובמקביל לבסס לגיטימציה במרדף אחר צדק חברתי. אכן, זהו בדיוק המצע האתי-פוליטי ההיסטורי שעליו תפעל סיעת הצבא האדום (RAF), אשר “תזעזע” את גרמניה בשנות ה-70. נראה כי “מטען ריאל-פוליטי” זה השתקף גם במהלך המשפט וב”קלות” היחסית של הענישה; מצב זה חושף עד כמה מורכב ורב-ממדי הוא תהליך ההתמודדות עם העבר ובנייתו מחדש של הזיכרון הקולקטיבי.

העובדה שהתרגום הטורקי של היצירה נעשה על ידי המשורר המנוח אולקו טאמר, הנחשב לאחד מגדולי המשוררים של טורקיה, צריכה להיחשב כמזל גדול עבור הקורא. לא יהיה זה שגוי לומר שלתרגומים מסוג זה יש חשיבות עצומה, במיוחד במונחים של שימור המורשת הספרותית והעברתה לדורות חדשים. אנו טוענים כי מזל תרגומי זה יפיח רוח חיים חדשה גם באקטואליות של היצירה, וכי קריאתה יכולה להיחשב כחוויה ספרותית בפני עצמה. סגנונו הייחודי ועולמו הרגשי העמוק של אולקו טאמר, בכך שהם משקפים את רוח התרגום, גם משמרים את מהות היצירה וגם מציעים לקורא חוויה שונה. מבחינה זו, התרגום הנדון אינו מסמל רק שינוי שפה, אלא גם בניית גשר תרבותי בין עמים.

תהיה התוצאה אשר תהיה, לא ניתן לומר שיצירה דוקומנטרית זו, הנובעת מעובדות היסטוריות, איבדה רבות מערכה כיום (למרות פגמיה, כגון נשיאת המציאות והמניעים של התקופה שבה נכתבה). יצירה זו עדיין משמשת כמקור חשוב שמטרתו לגרום לקורא ולצופה לחשוב ולשאול שאלות, על ידי הצגת החוויות הכואבות והדינמיקה החברתית של העבר. למעשה, עם עליית הימין הקיצוני, לדעתי לא יהיה זה שגוי כלל לטעון כי זהו טקסט זיכרון שיש לקרוא, לצפות בו ולהציגו שוב ושוב, כדי לזכור ולהזכיר שהמפלגה הנאצית לא הייתה יצירתם של קומץ אליטות שאפתניות או חוגי הון מסוימים, אלא למעשה כללה השתתפות פעילה של מיליוני אנשים שהעניקו לה תמיכה המונית מלאה, ושלכן, ההתגברות על הטראומה שהיא גרמה הן לחברה הגרמנית והן לעולם כולו אינה משימה קלה כלל. בהקשר זה, הבנת מהות האירועים והבנת ההקשר ההיסטורי של טרגדיה זו אינה רק צורך אקדמי, אלא גם אחריות גדולה שעל כל אחד למלא למען האנושות. כך, ניתן יהיה לתרום למודעותם של הדורות החדשים, למען מניעת הישנות טעויות העבר.