מאוס: דרך מקורית ואישית לספר את השואה

אפילו הדיון על חווית הכתיבה אודות השואה אינו קל. קיימות יצירות רבות שנכתבו בעטם ובעדותם של אנשים שחוו את התופעה הזו באופן ישיר. גם ילדיהם ונכדיהם ממשיכים להנציח מורשת זו, הן במחקרים אקדמיים והן ביצירות מסוגים אחרים. כיום, למרות שקיימת ספרות ענפה בנושא זה, שהפך לתחום בפני עצמו, עדיין יכולות להישאר נקודות שטרם טופלו דיין במישור הרגשי או שטרם הועלו למודעות. יתרה מכך, הוויכוחים לא איבדו מעוצמתם, שכן ההתפתחויות הפוליטיות העכשוויות מחייבות היזכרות ודיון מתמיד באירועים ההיסטוריים.

אני חש כי תודעתי ונפשי אינן מספקות כלל כדי להבין את העוול ההמוני שאנשים חוו, ואת השפעותיו ותוצאותיו. תחושת חוסר המסוגלות הזו היא הדבר המרכזי שמנע ממני לכתוב בנושא. מנקודת מבט אישית, אולי יש לי רק את הזכות לומר זאת: אפילו מגע עם חלק קטן מספרות השואה יוצר בנפש האדם תחושה עמוקה של כאב, פציעה ותשישות. לדוגמה, מגע קל שבקלים עם העדויות הכתובות בשפה הפשוטה ביותר גרם אצלי לניתוק רגשי, לתגובת נגד ולקיפאון. יש לומר שבמצבים כאלה הרגשתי לעיתים קוצר נשימה ורצון עז לברוח מאותם דפים.

במהלך מחקר השואה האישי שערכתי בחורף 2025, שהיה מחקר מוגבל וצנוע למדי, נתקלתי ביצירות שהתקשיתי להשלים. היו פעמים רבות שהנחתי את הספר מידיי. בימי החורף הקרים, מצאתי את עצמי בוהה סביב בחוסר משמעות תחת השלג, לא הרגשתי רצון לעשות דבר, וחוויתי רגעים שבהם התביישתי בהיותי אדם. הסיבה שאני מתבטא באופן כה קונקרטי היא כדי להסביר עד כמה כבדה ההשפעה על נפש האדם, אפילו כשהוא עד לחוויה זו בדרכים עקיפות ביותר. אינני חושב שאנשים שלא חקרו את הנושא מודעים לכך, ולכן יש צורך לכתוב על כך. ניתן לראות בעדות לאלימות זו, גם עשרות שנים לאחר מכן וברמה כזו, סוג של טראומה. תופעות אלה מכונות בספרות, עד כמה שידוע לי, “טראומה משנית”. לכן, אני יכול לומר שהיסטוריונים וחוקרי שואה נושאים בנטל פסיכולוגי משמעותי. זהו סוג מיוחד של אלימות, והאלימות הדה-הומניסטית שפגשנו בשואה, הרציונליזציה של האלימות והפיכתה לחלק מהשגרה, היא רמה נפרדת לחלוטין שהשכל והנפש האנושית אינם יכולים לקבל. עם זאת, חובה להעביר חוויה זו לעתיד על ידי שילובה במציאות של היום, ולשמור על “הזיכרון” חי. יש לכך חשיבות חיונית הן כדי להתמודד עם הטראומה, והן כדי להגיב נכון כאשר נתקלים בהשלכות הפוליטיות של תופעה זו, השייכת לעבר (אך שומרת על חיותה בהווה באמצעות השפעותיה).

במאמר קודם, כתבתי ביקורת על מחזהו של פטר וייס, “החקירה”. וייס שאף ביצירתו להעביר לחברה את המציאות התיעודית-היסטורית באופן מקורי ויצירתי, על ידי נגיעה בזיכרון. אולם, יצירתו של ארט ספיגלמן, “מאוס”, מהווה לדעתי חריג ייחודי בתחום זה, עד כמה שידוע לי. הבדל זה נובע, לדעתי, לא רק מאופן החשיבה ומהשיטה של הסופר, אלא גם מגורמים נוספים. ספיגלמן מעביר את מה שאולי הוא האירוע המזוויע ביותר בתולדות האנושות והקשה ביותר לביטוי במילים, באמצעות נרטיב אלגורי רב עוצמה. מקוריותו של “מאוס” נובעת מהנאיביות ומהכנות הפשוטה והיוצאת דופן שבה הוא מספר את מה שלא ניתן לספר, כמו השואה. גישה זו, לדעתי, יצרה מתודולוגיה חדשה המועמדת להפוך לנקודת התייחסות בסיסית בתחום לימודי השואה.

הנרטיב של ספיגלמן מתחיל בכך שהוא מבקש מאביו, המתגורר באמריקה, לספר לו על עבר המשפחה ועל מציאות השואה. אביו של הסופר מצטייר כדמות של קשיש זועף, שלאחר מותה המוקדם של אשתו נישא בשנית, אך אינו מצליח להסתיר את אומללותו ואכזבתו. במובן זה, במבט ראשון, הוא מזכיר דמויות אב רבות בחברתנו ונראה כחסר תכונות בולטות. אולם, כאשר הסופר מתחיל לספר על אמו, אניה, ועל אחיו, אותם לא הכיר כלל, אנו נשאבים אט אט לתוך הטרגדיה הבלתי נסבלת הזו. משפחת ספיגלמן היא אחת מאלפי המשפחות היהודיות שהתגוררו בצ’כיה ובפולין עד שנות ה-30 של המאה ה-20. ולדק ספיגלמן נישא נישואים מוצלחים ומאושרים לאניה, בת למשפחה אמידה, ובנה את עתידו ומשפחתו. עסקיו בתחום הטקסטיל שגשגו ונולד לו ילד. תמונת משפחה רגילה זו התנפצה לרסיסים עם הגעת השינויים הנוראיים שהתרחשו בגרמניה הנאצית עד לפולין.

אותו שינוי החל לשנות במהירות את כל שכבות החיים החברתיים ולהפריד צעד אחר צעד בין אנשים שחיו יחד קודם לכן. שתי קבוצות אתניות, יהודים ופולנים, הופרדו בהדרגה בקווים בלתי נראים וחדים. בתהליך זה, אנשים הפכו זרים זה לזה, ושנאה וחוסר סובלנות הפכו לדבר שבשגרה. רגשות אלה חלחלו אפילו לחייהם של הילדים הקטנים ביותר. בסופו של דבר, גם משפחת ספיגלמן הושפעה מתהליך זה. תחילה, הם איבדו את עסקיהם ורכושם והודרו בהדרגה מהחיים החברתיים. במהלך הכיבוש הגרמני של פולין, ולדק ספיגלמן נפל בשבי הגרמנים. כשחזר, חותנו סיפר לו שהמפעל שלו הוחרם. נישול הרכוש היה הצעד הראשון להדרה מהחיים החברתיים והכלכליים בתהליך זה. מטרתה של העברת הון זו, שיושמה על ידי הנאצים במסגרת הנאציפיקציה של החברה במדינות הכבושות, הייתה לדחוק את היהודים אל מחוץ למבנה העל הפוליטי והמשפטי לחלוטין. מצב זה הותיר את היהודים פגיעים, מנותקי קשרים, מבודדים וחסרי השפעה. היה ברור שאת הצעד הראשון הזה ילוו תהליכים אחרים שיובילו אותם אט אט למחנות הריכוז. כיום, קיימת תפיסה מוטעית נפוצה לפיה הנאציונל-סוציאליסטים גירשו את היהודים ישירות למחנות הריכוז. אולם, היה זה תהליך ארוך וכואב ביותר. מחנה הריכוז היה השלב האחרון והנורא ביותר בתהליך זה. מצב זה נראה גם בסיפורה של משפחת ספיגלמן. לפני מחנות אושוויץ-בירקנאו, משפחות יהודיות מפולין, הונגריה ומדינות אירופאיות אחרות סבלו מרדיפות קשות. הם נתלשו מבתיהם וממשפחותיהם, ונאלצו לחיות כחסרי בית ובמסתור לתקופות ארוכות. חייהם לפני שנשלחו למחנות הריכוז התנהלו בפחד ובעוני תמידיים.

הבעיה הבסיסית ביותר הייתה היעדר כל ערובה חוקית לחייהם. במדינות שבהן עודדו אנשים להלשין זה על זה, הם הסתירו את זהותם ואת מראם תחת מסוות שונות. גם משפחת ספיגלמן עברה תהליך דומה לפני שנלקחה למחנות הריכוז. חלק גדול מהמשפחה נספה במחנות. למרות שהוריו של הסופר שרדו את השואה, יחסיהם הרגשיים והחברתיים מעולם לא חזרו להיות כפי שהיו. אכן, כיום ידוע כי משפחות של ניצולי שואה מתמודדות לעיתים קרובות עם הפרעות רגשיות רבות. הפרעת דחק פוסט-טראומטית, חרדה ופחד מנטישה הם רק חלק מהפרעות אלה. בעיות אלה מועברות מדור לדור ויכולות להיות מופעלות על ידי גורמים חיצוניים כמו מלחמות, אירועים חברתיים גדולים או סכסוכים פוליטיים.

ביצירתו, ספיגלמן השתמש בייצוג חזותי סמלי ביותר, כאשר תיאר את הגרמנים כחתולים, את הפולנים כחזירים ואת היהודים כעכברים. בחירה זו מודעת. התעמולה הנאצית השוותה את היהודים ל”חולדות” נושאות מחלות כדי להדירם מהחברה ולהצדיק את השמדתם. ספיגלמן, לעומת זאת, הופך את התעמולה רוויית השנאה הזו על פיה, בכך שהוא מצייר את היהודים כ”עכברים” ניצודים, חסרי הגנה וקטנים. זוהי עמדה נגדית אמנותית חזקה המדגישה את תמימותם וחוסר האונים של אלה שהנאצים ניסו לעשות להם דה-הומניזציה. תיאור הגרמנים כ”חתולים” אינו ניסיון להפוך אותם לחמודים, אלא להיפך, מטפורה החושפת את חוסר האיזון האכזרי בכוח שבין הטורף לטרף. שליטתו המוחלטת של החתול בעכבר וניסיונו לשחק איתו לפני מותו, מסמלים את השליטה השרירותית והאכזרית של הנאצים בקבוצות שהיו למטרתם. מסכת החתול אינה מייצגת חמידות, אלא טורפנות וכוח. הצלחתו של “מאוס” טמונה בדיוק בנקודה זו, ביכולתו להעביר באופן המרשים ביותר את התפקידים החברתיים ואת המציאות האכזרית שמאחורי המסכות.

שם היצירה: סיפורו של ניצול: מאוס
כותב/מאייר: ארט ספיגלמן
תרגום: עלי ג’וואט אקויונלו
עורך: לבנט ג’נטק
מהדורה נסקרת: 2004, הוצאת İletişim, איסטנבול.
מבקר: אונור איידמיר
תאריך: 21.04.2025, אנקרה