תחושת המשורר

מתי כתבתי את שירי הראשון? למען האמת, אינני זוכר. אבל הייתי עדיין בגיל ילדות כשנוכחתי לדעת ששיריי אהובים. בכיתה האחרונה של בית הספר היסודי זכיתי בתחרות שירה. תחרות ופרס, אך היינו עדיין ילדים, ואיני יודע עד כמה היה צריך לקחת זאת ברצינות. ובכל זאת, הרגשות שהפרס הזה עורר בי עדיין טריים וחיים כאילו היה זה היום. חבריי אספו כסף ביניהם וקנו לי יומן ועט נובע, כדי שאוכל לכתוב עוד שירים. איני יודע אם זו הסיבה, אבל גם היום אני משתמש בעט נובע. יתרה מזאת, לשלי כבר אין אפילו משאבה, שאלתי על כך רק לפני כמה ימים. איזה שיר זכה בתחרות? על מה בדיוק הוא דיבר, איזה נושא הוא הילל? אולי זה קצת מביך, אבל למען האמת, גם את זה אינני זוכר. אני זוכר רק כמה מאושר הייתי ביום שחבריי העניקו לי את המתנה. אותו רגע, אותם רגשות, גורמים לאדם לחוש את החיים במלוא עומקם, במיוחד אם אתה ילד והתודעה והרגשות שלך טהורים כביום היוולדם, מבהיקים כפלדה מצוחצחת…

לדעתי, רק הרגשות הם אלו שמותירים חותם באדם. גם היום אני חושב כך. בחייו של אדם, רק הם נותרים, ורק אותם ראוי לזכור ולחוש. איזה יום היה אותו היום? בר מזל אני, שאני זוכר זאת בבירור, ושוב, כמובן, רק בזכות הרגשות. היה זה יום אביב. הלכתי לבית הספר בבקרים, או כפי שהיו אומרים אז, הייתי “תלמיד בוקר”. כשהגעתי הביתה כבר היו שעות הצהריים, ובחוץ נשמע פכפוך המים של השלגים הנמסים. הנה, כאילו אני שומע זאת באוזניי ממש עכשיו. שרר בחוץ אוויר אביבי חזק וחד, כזה שכמעט לא פוגשים בימינו, והרחובות, שהפכו לנחלים קטנים מגושי הקרח הנשברים, כאילו ניקו את עצמם והתכוננו לקיץ המתקרב. מעבר לעץ האורן שלפני הבית, המים זרמו כנחלים לאורך הדרך המתפתלת במורד הגבעה. השתקפות השמש העניקה להם מראה חלומי, זוהר עד מאוד, לא כסוף, אלא בוהק כפלדה. אלומת האור המסנוורת שהשתקפה מהם חלפה על פני הקיר הכחול של החדר, רוקמת עליו אשליה של דגים המשתעשעים בבריכה.
איזה יום יפהפה זה היה, לא אוכל לתאר…

היום, נדמה כי נותרו בחיים רק רגעים מסוימים, ואני, גם בחלוף שנים, יכול לזכור רק את הרגשות, לא את החפצים או את המאורעות. משום כך קראתי למסתי “רגש המשורר”. לדעתי, הדבר החשוב ביותר שנותר מהשיר הוא הרגש. החותם שהוא מותיר בך. זה קצת מכאיב, כי כדי להותיר חותם, יש לחפור לעומק. אם רגשך כן, הוא ימצא הד בדרך כלשהי אצל האחר. אם חשת רגש כן בעוצמה מספקת, אינך צריך אפילו לעלעל במילון ארוכות; תביע אותו בכל דרך. אם לא במילה אחת, אז באחרת. משקל, חרוז, חישובים דקים, בקיצור, שום דבר אינו נחוץ. השירה האמיתית מתחילה במקום שבו כל אלה הופכים לחסרי משמעות.

אני רוחש כבוד למבקרים. יש בי גם צד ביקורתי קל. פולמוסים חריפים הם המלח והפלפל של הספרות, אי אפשר בלעדיהם. ובכל זאת, בביקורת אני מתמקד במהות יותר מאשר בצורה, ברגש שהמהות יוצרת באדם, וביכולתה “להדביק” את האחר במשמעות. לעיתים אני נתקל בביקורות נוקשות ואכזריות מאוד. שמילה מסוימת לא שומשה כך אלא אחרת, ואיזו בורות זו, ותראו לאן הגיעה שפתנו. אנו ודאי מביטים בפנים חמוצות באנשים חסרי רגישות כאלה, המקלקלים את טעם הפה, המעזים לייחס לעצמם תארים גדולים מבלי להיות בקיאים ברבדיה של השפה שהם דוברים… אבל רק עד כאן. עלינו להגיב רק בעקימת פנים, באי-קריאה עד שיכתבו יפה. אך לא אבוז גם למי שכותב כפי שעולה על רוחו, יתרה מכך, למי שמעצב את הון השפה שלו ביודעין, מרצון, בהתאם לזעקת נשמתו. וישנם אמני לשון מסוימים, שעליהם חוקים וכללים כבר אינם חלים. אשרי האמנים הללו, מקומם על ראשנו…

כתבתי אולי אלפי שירים. חלקם אבדו. כמה מהם שכחתי בטרם כתבתי. היו כאלה שראיתי בחלומי. אינני זוכר ולו יום אחד שלקחתי לידיי דף ועט וישבתי שעות ליד השולחן וחיכיתי לשיר. הוא בא מעצמו. תמיד כך. תמיד כך היה. הרגשות מגיעים לנקודה כזו שאינך יכול עוד להכיל אותם בתוכך. גם אם תספר, אין איש לידך שיבין. האדם משוחח בצורה הטובה ביותר עם עצמו. משיח עם נשמתו. זוהי השירה בעיניי. שיחתו של אדם עם נשמתו, דיבורו עמה… משום כך השירה האמיתית כה דחוסה. לא קל להבינה בפעם הראשונה. ובוודאי שלא קל לכתוב אותה. אתה חייב למשוך אותה משם, ממקום עדין מאוד החבוי במהותך, כאילו אתה מנקז פצע מוגלתי. ההמשך בא מאליו. כי למעשה, היא תמיד שם. אולי השיר הזה נכתב עוד בטרם נולדת. הוא רק חיכה לאותו יום, לאותה שעה, כדי להתגלות. וכשהגיע יומו, הוא התפרץ ועלה על פני השטח. הוא חם כי תסס במעמקים, הוא עוצר את הנשימה, הוא שורף אותך. הוא שורף אותך, ואם יש בליבו של המאזין שמץ של אנושיות, הוא שורף גם אותו. כשם שהלבה היא להר געש, והקפה הטחון לקפה, כך השיר הוא ללב; הוא יגון, הוא משא, הוא כובד. לכן אני אומר, השירה היא תמצית הנפש.

מהו מקור הרגש המוביל אל השיר? האדם, העולם, היחס שאנו בונים עם האחר ועם עצמנו, בדרכנו שלנו, כך אני מאמין. האם רק משוררים חווים רגשות כה עזים? האם אין בעולם אנשים אחרים הגועשים כך מבפנים? ודאי שיש, כל אדם נושא בליבו, במידה זו או אחרת, את אותו משקע, את אותו זרם. הוא נושא אותו אך אינו כותב, נושא אותו אך מתבייש ואינו יכול לומר לאחר, נושא אותו אך טובע בתוכו, מבלי להיות מודע לכך כלל. כאן טמון ההבדל בדרגה של האדם הכותב. מרגע שכתב, הוא יודע שלא יוכל עוד אחרת, שלא יוכל לחיות אחרת. החץ כבר נורה מהקשת. יתרה מכך, ככל שהוא כותב, כך אינו יכול לעצור, ותוכו גועש עוד יותר…

משאה של השירה כבד. הקוראים נוסעים לרגע לארצות רחוקות, זרות, שמעולם לא הכירו, וחוזרים. ענן ערפל חולף מול עיניהם. לרגע, לדקות ספורות לכל היותר… אך חלק מנשמתו של המשורר נותר בן ערובה באותה ארץ רחוקה. הוא אינו יכול לעזוב ולשוב בקלות. כך אנו תמיד.

פעמים רבות בכיתי כשכתבתי את שיריי. קרה שהסתובבתי בליל חורף ללא מעיל, רועד ומכווץ כחולה סובל. אי אפשר לדעת. אי אפשר להבין. לעולם ההוא יש חוקים משלו. את חוקיו אנו עדיין איננו מכירים.

ובכן, האם כשם שיש שירים נוגים, אין גם שירים שמחים? שירי אהבה למשל, האם הם תמיד מלאי יגון? ודאי שלא. יש לנו משוררים היודעים לשמוח יפה. גם מהם צריך ללמוד על החיים, על האושר. אבל לאושר יש שפות אחרות. דרכו של האושר אל השירה ממעטת להגיע. הוא ראוי יותר להיות שיר מושר, ריקוד או ציור, לדעתי.

השירה היא מקלט למשהו אחר. היא נושמת בפינות הנסתרות ביותר של הנפש, שאליהן אחרים כמעט ואינם יכולים לחדור, ביערות הזיכרון, בזרמי הלבה. שם היא מבקשת להתכנס בקונכייתה ולשוב אל עצמה, לנחם את נפשה הילדית. שם היא מחפשת ומוצאת את סודה. היא מדברת, אך עם עצמה, לא כדי שאחרים יבינו וישתתפו בצערו… ולא כל אחד יכול להבין, או שכל אחד מבין לפי דרכו. כל אחד, בכל פעם, מבין משהו. אך אם זו שירה אמיתית, כולם מבינים, מבלי לדעת אפילו כיצד הבינו. השומע שיר יפה מרגיש כאילו שתה תה חזק מאוד ובעל ארומה נפלאה. כך הוא; הוא תמצית הרגש החלוטה.

רגשו של המשורר, קשה הוא. קשהยิ่ง מן השיר עצמו…

המשורר, הוא אדם שאינו יכול לנשום.